באיזה מדד בחרתם? כשלעצמי, אני מניח שהייתי בוחר במדד 'מספר השעות הממוצע ביום בו צופים הוריו בטלביזיה'.

העיקרון המסתתר מאחורי הדברים הוא שילדים מפנימים את תפיסת עולמם של המבוגרים. אגיד זאת שוב, בדרך אחרת: תמונת העולם שלנו במונחים של ערכים – מה טוב ומה לא, מה יפה ומה לא, מה ראוי ומה בזוי, כיצד יש לנהוג ומה לעולם לא נעשה, כל אלה נקבעים במידה רבה מאוד, במידה רבה ממה שרובנו נוטים לשער, ממה שראינו בבית בשלבים מוקדמים של חיינו. ניתן לקחת את מדד הטלביזיה כמעט לכל תחום ונושא. לפני שתזעקו "אבל"… יש להגיד: אין זה מדד מדויק, ויש הבדלים. זה מפני שלכולנו אישיות וטמפרמנט מורכב ושונה ושמתקיים בנו דיאלוג עם המודל שהופנם. זה גם מפני שאנו חשופים למודלים נוספים, לעיתים סותרים ומתנגשים, מהם אנו יוצרים את השקפות עולמנו, או נכון יותר – המהווים את חומרי הגלם של השקפת עולמנו. וכמובן שיש עוד גורמים שמשפיעים על הדיאלוג שלנו עם חומרי הגלם. (לא נרחיב מעבר לכך כאן). ולאחר שהדברים נאמרו, עדיין אני משער שחוויות ילדותנו מהדמויות המשמעותיות הן אולי המדד היחיד הדומיננטי ביותר בהשפעה על דרכנו. על מי שאנחנו.  אפילו במקרים בהם נראה אדם שבחר בדרך הפוכה לזו של הוריו, נוכל לגלות שגם אם הלך ב'דרך מלך' אחרת  (לעיתים קרובות, ולא במקרה, דומה מאוד אך הפוכה), הרי שגם אז, אם נעשה 'זומינג אין' על אורחות חייו כפי שמתבטאים ומשתקפים בשבילים הצדדיים יותר של התנהלותו, נמצא לא מעט דימיון… (הקורא מוזמן לבחון זאת בעצמו).

מה ניתן להסיק מכך: ראשית שילדים אינם לומדים רק מה שאנו אומרים להם, או מה שאנו בוחרים במודע להפנות אליהם. נראה יותר נכון לומר שהם מפנימים אותנו הרבה יותר מאשר את מה שאנחנו אומרים או רוצים שיפנימו. ולכן משקלם של הלבטים אם לומר כך או אחרת והניסיונות לשנן לעצמנו/להם משפטים כדי שיועברו בדיוק כמו שקראנו, נאמר לנו…. הם ככל הנראה בעלי משקל לא כל כך משמעותי. ועדיפה על פניהם פתיחות ונוכחות בחוויה העכשווית.

לעיתים קרובות אני קורא 'מדריכי עשה ואל תעשה להורה הנבוך'. זה מופיע באתרים ובספרים. ובדרך כלל מוצעת שם תשובה לכל שאלה ב'כן' ו'לא' ו'לעולם לא', לעתים בליווי מחקר כזה או אחר. אני מבקש להציע גם כן משהו – לא לקחת הצעות מן המדף (חוץ מזו, כמובן). כפי שתבע פעם פרשן כדורסל בביטוי הגאוני (לטעמי): "לא להביא את השריקה מהבית". הכי נכון, (ככל שאפשר) זה להיות פתוח וער וקשוב לילד הזה, ברגע הזה, בנסיבות הללו ובמפגש הזה עם האדם שהוא 'אני' כפי שאני עכשיו.

בעת שכתבתי שורות אלה עלו בדעתי רעיונותיו של צ'ואנג-טסה החכם הסיני בן המאה השלישית לפנה"ס בדבר "הידיעה שאינה יודעת" הוא התכוון לידיעה הטבעית שלנו. הידיעה שלא נלמדת ולא מאורגנת במילים. ה'אנחנו' לפני שקלקלו אותנו עם ה'ידיעה' והמילים. בחרתי לצטט מתוך הספר "קולות האדמה" (בו איגד ותרגם יואל הופמן מתוך כתביו צ'ואנג טסה):

"כשסבלה שי-שי היפהפיה מצרבת, הייתה מזעיפה פניה אל אנשי הכפר.

ראתה שכנתה עד כמה יפה היא שי-שי, חזרה לביתה והייתה גם היא

טופחת על חזה ומזעיפה פניה אל אנשי הכפר. כשראו אותה עשירי הכפר,

נעלו את שער ביתם ולא העזו לצאת החוצה. כשראו אותה העניים, מיד

אחזו בנשיהם ובילדיהם, נשאו רגליהם וברחו. אותה אישה אמנם ידעה

שפנים זעופות יכולות להיות יפות, אך היא לא ידעה מהו מקור יופיין של

הפנים הזעופות".[1]

[1] יואל הופמן, "קולות האדמה" מודן, ע"מ 69.

הפוסט טיפ להורות על קצה המזלג – האם יש דבר כזה? הופיע ראשון בפסיכולוג קליני בתל אביב - שלמה מגריל

1. "שתיקתך בולמת"

–  "המטרה של השתיקה היא להזמין אותך להביא לחדר הטיפול את עולמך הייחודי, במלואו…."

–  " אוקי… ובמה תורמת לכך השתיקה?"

–  "המטרה היא להגיע לעולמך, לא הייתי רוצה שדברי יכוונו אותך אלי"

– "לא מבין… תסביר"

– "אני עלול  להטות את מחשבתך, למשל לנושאים שאולי מעסיקים אותי, או להרגלים או מחוות מקובלות…  בקיצור – לא הייתי רוצה שרעשי הסביבה יפריעו לנו לפגוש אותך"

–  "כן, נראה לי שאני מבין … הבעיה היא רק שהשתיקה שלך מפריעה לי יותר מאשר עוזרת… אתה לא שם לב שזה מביך אותי? …  אם כבר זה עושה משהו, אז זה בולם אותי יותר מאשר מאפשר לי להביא את עולמי הפנימי…"

–  "מטרת השתיקה היא לאפשר ולא לבלום. להזמין ולא לבקר. אם השתיקה בולמת ויוצרת אווירה לא נעימה היא אינה משיגה את המטרה. במקרה כזה אני מניח שהצדק אתך… ודאי שזו אינה כוונתי. הרי במקרה כזה השתיקה שלי נהיית ל"רעש". צובעת את החוויה במקום לאפשר לה מקום נקי ומזמין…"

– "אז… מה נעשה?"

– "ננסה להבין …"

– "מה כבר יש פה להבין?"

– "אותך ואותנו: את מה שקורה בתוכך, אולי את מה שקורה כרגע לנו, בנינו…

– "מה למשל?"

– "למשל את מה שאתה חש כרגע – מבוכה, תחושת הבלימה שאתה מתאר: אלה הן החוויות שמהן נוכל לצאת לדרך …"

2. "אז איך מתחילים?"

…. שתיקה….

–  "… אממ… אז… מה ? פשוט לספר לך כל מה שקרה השבוע?"

–   "אפשר…"

–   "מה? כל מה שעשיתי וזה?"

–   "את נבוכה מהשתיקה הזו בתחילת הפגישות?"

–  "אה… כן, קצת … זה בטח קורה להרבה… למה זה קורה?"

–   "אנחנו יכולים להתחיל ממה שאת מרגישה?"

–    "לא יודעת, זה פשוט מוזר קצת, לפני הפגישה אני מוטרדת. אני חוששת שלא יהיה לי מה להגיד… זה לא שלא קרה לי שום דבר כל השבוע, רק שפשוט אני לא יודעת… אמ… כאילו, אם זה מספיק חשוב,  או מה אני רוצה שנעשה עם זה כאן…"

–  "אני מניח שחלק ממה שאת חשה הוא את המעבר מן החוץ לחדר הטיפול – זה מצריך ממך שינוי בגישה…"

– "למה אתה מתכוון?"

–  "תראי, בטיפול השאיפה  היא לאפשר כניסה לאזורים בעולמנו שהם פחות נגישים וזמינים, ולכן הם אולי גם פחות              טבעיים לך בהתנהלותך היומיומית".

– "נו, ברור…  אם לא היינו שואפים לשנות גישה פה בטיפול, מה הטיפול היה יכול לחדש בכלל?"

– "בדיוק… רק שאני מניח שהכניסה להלך הרוח הזה, הטיפולי, כרוכה בשינוי מסוים בהתנהלות. שינוי בצורת החשיבה, בזווית ההסתכלות על הדברים, יתכן שזה מרגיש לך קצת 'לא את' לפעמים (?). יתכן שהשינוי הזה, ולאו דווקא השתיקה שמתלווה אליו לעתים, הוא הגורם למבוכה?"

הגיגים אודות מקומה של השתיקה בעולמנו הפנימי, ובטיפול

מעבר לתפקידה הטיפולי, להיות הזמנה, השתיקה היא בעיני רוחי 'מצע' או 'תשתית' שקודמת למילים, לפי השקפת עולמי התשתית הזו היא תמצית שבתוכה מומסים הרבה מהחומרים והצבעים שעושים אותנו למי שאנחנו. התשתית הזו קודמת למילים, להיגיון ולחשיבה. היא קודמת להם מבחינה התפתחותית: כלומר – קודם הייתה החשיבה הבלתי מילולית ורק אחר כך, על גביה התפתחה החשיבה השפתית – זו הנגישה והמוכרת לנו… אבל לא רק מבחינה התפתחותית, גם במובן ההתנהלותי זה כך. אני סבור שהשתיקה נמצאת גם כעת מתחת למבנים המוכרים לנו של חשיבה, חתירה ליעדים. במובן מסוים בטיפול היינו רוצים לשנות משהו מהתנהלותנו היומיומית – כך שנוכל להגיע לשורשים הללו הקדם-מילוליים (פרה-ורבאליים) של החוויה – אלו שביומיום נסתרים מליבנו.

במובן סימבולי, אבל גם מעשי, ההזמנה דרך השתיקה היא הזמנה למקומות הללו…

הפוסט שתיקת הפסיכולוג – דיאלוגים שלא התרחשו (אך יכולים היו להתרחש…) הופיע ראשון בפסיכולוג קליני בתל אביב - שלמה מגריל

במאמר זה אני מנסה להסביר בפשטות כיצד פועל המנגנון של ה'לא מודע' שהציע פרויד. לצורך המחשת הרעיון אשתמש בדימוי מעולם הבישול: מכשיר הקוסקוסייר – המכשיר המשמש להכנת קוסקוס.

הקוסקוסייר הוא סיר שמורכב משני חלקים: בחלקו התחתון של הסיר מבשלים מרק ועל חלקו העליון מרכיבים כלי נוסף, מחורר בתחתיתו, ובתוכו מניחים גרגירי סולת שנחלטים באדי המרק והופכים לקוסקוס.

לצורך ההמחשה נתייחס אל הלא מודע כאל המרק המהביל המתבשל בחלקו התחתון של הקוסקוסייר (הלא הוא מבנה האישיות שלנו). שם בתחתית נפשנו משכשכים להם בתוך נוזל מבעבע רכיבי אישיותנו הראשוניים – מאפיינים מולדים כמו טמפרמנט, סקרנות, עוז, קינאה – את תפקידם במחזה ישחקו הירקות שבמרק. אליהם אנו מוסיפים לאט לאט תבלינים – הלא הם התנסויות וחוויות חיינו, אותן אנו אוספים במפגשינו עם העולם למן ראשית חיינו. בתהליך הבישול מתערבבים אלה באלה לבלי הכר, והופכים יחד למרק עשיר, רב טעמים וניחוחות. נפשו של כל אחד מאיתנו היא מרק יחיד ומיוחד במינו שכמוהו אין לאף אחד. זהו הלא מודע – ומיד נראה כיצד הוא מהווה בסיס ומקור לעולמנו המודע.

המרק הוא, כאמור, ה'לא מודע' – כלומר שהוא אינו נגיש לתודעתנו. הוא נטול מילים, חסר מובן ופשר. לכן במחזה שלנו גם הסועד לא יטעם ממנו. הסועד יזכה לטעום רק קוסקוס. קוסקוס טהור, ללא חלקיקי ירק ופירורי תבלין. ובכל זאת, מועשר ברכיבי הטעם והריח שמקורם במרק הייחודי שלו.

כעת מגיע הטבח (הקורא רשאי לבחור לעצמו דמות לתפקיד הטבח). הטבח מרכיב על סיר המרק את חלקו העליון – ומניח בו גרגרי סולת לבנים. גרגרים קשים, חסרי צבע, טעם וריח. "דף חלק". זהו החלק המודע. עכשיו תודלק הלהבה מתחת לסיר – את תפקיד הלהבה תמלא (בכישרון רב) האנרגיה הנפשית שלנו – היצרים והדחפים המניעים אותנו לחיות, להתפתח ולשגשג, אך גם לכעוס, לשנוא ולהשמיד – הלהבה היא המניעה את כל המנגנון. בלעדיה לא יהיה לנו קוסקוס!!! הלהבה מחממת את הסיר מבשלת את הירקות ומפרקת אותם לתוך הנוזל. הלהבה מרתיחה את המרק ונוצר לחץ בתוך הסיר. כעת עולים ממנו אדים – נושאים עימם את ניחוחות וטעמיי הלא מודע אל גרגרי הסולת חסרי האישיות – ממלאים אותם לחות וחיים, טעמים ואופי, והופכים אותם אפשריים לעיכול. כלומר נגישים לתודעה. המסננת עליה מונח הקוסקוס – גם לה יש תפקיד בנפשנו – המסננת הזו היא הצנזור. היא הרכיב המבטיח שחומרים שלא עברו פירוק כהלכה לא יעברו את סף המודע – כלומר לא יעברו אל הקוסקוס. כך נוצרת מודעות שהיא עשירה בטעמי הלא מודע, מבלי שהיא באה במגע ישיר עם התכנים הראשוניים – הלא מבושלים, לא מפורקים, לא מילוליים, לא נגישים של עולמנו הלא מודע.

וכשהכל עובד טוב – הקוסקוס רך, חמים, ריחני וטעים. אנו יכולים לבוא עמו במגע, והוא מזין אותנו. אך מה קורה אם הסיר אינו מורכב כהלכה? מכה קלה בדופן גורמת לרווח בין שני חלקיו, או שמסיבות שונות הלהבה גבוהה מדי – אי שקט, מתח נפשי, טמפרמנט מוגזם – כל אלה גורמים לעלייה של הלחץ בנפשנו – יוצרים קיטור המאיים להתפרץ? במקרים מעין אלה, הקיטור בורח משולי הסיר. פורץ בסילון לא מבוקר, שורק בקול מבעית, לוהט ומאיים לשרוף. הקיטור הזה אינו מזין את הקוסקוס. במשל שלנו – זהו הסימפטום – אותו ביטוי לא מבוקר של חומר לא מודע בנפשנו שלוחץ החוצה בכוח – מבקש לעלות למודע, אך אינו בשל דיו ואינו יכול לעבור במסננת – הוא קשה מידי לעיכול. הסימפטום מתבטא באופן לא נשלט, לא ברור, לא קשור, לא נגיש. מוזר, ועל פי רוב סוער. במקרים חמורים גם המרק עצמו עלול לגלוש החוצה, ובמקרים קיצוניים (לא עלינו) גם ירקות יעופו ויעטרו את החרסינות בכל המטבח… מפחיד. אך יש לזכור – תופעות אלה הן הרע במיעוטו, שכן הן מונעות אירוע חמור בהרבה – פיצוץ במטבח ('אי ספיקה' נפשית – התמוטטות).

עד כאן משל הקוסקוסייר. (בתאבון)

וכיצד הציע פרויד להתייחס ל'לא מודע'? פרויד, שהיה ארכאולוג חובב, הציע להתייחס אל ה'לא מודע' כפי שמתייחס ארכאולוג לממצאיו: בעדינות ובזהירות, להסיר שכבה אחר שכבה, בחרדת קודש להבריש ולסלק פירורי חול וזמן ולחשוף רסיסים של חיים. ואז, כשלפניו רק שברי חרס בודדים, וכשהוא חמוש בידע היסטורי הארכאולוג מפעיל את דמיונו. ובאמצעותו הוא בונה תמונה. יוצר דימוי. דימוי של כד, דימוי של חדר מגורים, דימוי של חדר רחצה, דימוי של מטבח, דימוי של רחוב, דימוי של עיר. אבל הוא לא עוצר בכך: הוא מדמיין על סמך ממצאיו גם את חיי הקהילה, המנהגים, ואולי אירועים היסטוריים דרמטיים, ואפילו רמז להלוך רוח בנפשו של אדם אחד, יחיד, ברגע מיוחד, בדיוק כאן, לפני מאות ואלפי שנים. ואז, חמוש בכל אלה, יכול הארכאולוג לשוב לתקופתו ולהביא עמו אל מציאות חייו עושר ומשמעות שככל הנראה לא היו בהישג ידו קודם לכן. כך מציע לנו פרויד לגשת לעולם הלא מודע.

זהו, על רגל אחת, המודל המוקדם של פרויד למבנה האישיות – המודל הנקרא 'המודל הטופוגראפי' על שום השכבות שבו. מאוחר יותר הציע פרויד מודל נוסף הנקרא 'המודל הסטרוקטוראלי' (המבני) המאפשר התייחסות לשלושת המבנים 'איד' 'אגו' ו'סופר-אגו'. על כך אכתוב במשל אחר…

הפוסט הקוסקוס כמשל לעקרון הלא מודע של פרויד הופיע ראשון בפסיכולוג קליני בתל אביב - שלמה מגריל

"ערוץ ההלימה" ו"הערוץ הנוסף"

ערוץ ההלימה התעסוקתית זהו הערוץ הקלאסי של תהליך הייעוץ התעסוקתי. כאן אנו משתמשים במגוון של כלים אבחוניים במטרה למפות מגוון של תכונות ומאפיינים בעזרתם נציע התאמה – הלימה לעיסוקים שונים במטרה למצוא את העיסוק המתאים ביותר לאוסף מאפיינים זה. כפי שניתן לצפות הממצאים המחקריים מראים שהלימה כזו נמצאת במתאם עם הצלחה בעבודה, יציבות בעבודה ותחושת סיפוק.
את ההלימה אנו בוחנים בשלושה מימדים עיקריים:

• כישורים וסגנון התנהלות: כאן נמדדים מאפיינים כמו יכולות ספציפיות (חשבונית, צורנית מילולית ועוד), אינטליגנציה כללית, מאפייני התנהלות, סגנון עבודה, וכדומה.
• מאפייני אישיות: מה עוצמת ההינע ומה מפעיל אותו, כוחות, סבלנות, תוקפנות דפוסי התמודדות ועוד ו-
• נטיות תעסוקתיות: לאילו עיסוקים ועולמות תוכן אנו נמשכים: כאן אנו ממקמים את מאפייני הנטיות של האדם על מעין מפה שמורכבת מ'שדות' העיסוקים (למשל תרבות, טיפול, ארגון, עסקים, מדע וכדומה).

על פי ערוץ הלימה, ראשיתו של תהליך הייעוץ הוא באבחון מעמיק ומקיף שמטרתו לאסוף את הנתונים הללו ולארגנם למשוב (פידבק) שלאחריו יוכלו הנועץ והיועץ לנוע לעבר עולם התעסוקה ולמצוא את הכיוון המתאים ביותר.

"הערוץ הנוסף" – זהו ערוץ שאין לו שם ואין לו צורה או אופי ידועים מראש. אבל ניסיוני לימדני שאם פוגשים בו ותופסים אותו… אפשר לקחת אתו טרמפ חשוב קדימה. ניצול נכון של הערוץ הזה מתבטא לעיתים קרובות בתחושה של תנופה וחיוניות. לפעמים הוא מסיר מן הדרך "בול עץ" שמונח שם ולא מאפשר התקדמות. לפעמים הוא מופיע כחשק שצץ במקום שקודם היה נמנום או המתנה, לפעמים זו בהירות של הבנה כלשהי עם או בלי ידיעה מה צריך לעשות איתה. הנחת העבודה עליה מבוסס הערוץ הזה היא שאדם מגיע לייעוץ (גם אם שלחו אותו) משום שמשהו (אחד או יותר) לא קרה כפי שצריך היה שיקרה באופן טבעי. לכולנו כוחות טבעיים בריאים שדוחפים אותנו למימוש עצמי, מגלגלים אותנו לעשות בחירות טובות, יותר או פחות, בכל מיני צמתים. אבל כשמישהו מגיע לייעוץ משהו מפריע לו בתנועה.
מניסיוני בדרך כלל מי שפונה לייעוץ, מגיע מהסיבה הזו.

לכן כשמזוהים נושאים לא פתורים, לא מודעים, כוחות מנוגדים, דפוסים מפריעים או לא גמישים וכדומה חשוב להבין אותם ולתת להם מקום ומרחב במטרה לעבד ולפתוח אותם. לצורך ההדגמה אשתמש בנושא מסוים שמעסיק אותי במיוחד – נושא המשאלה
משאלה תעסוקתית לפי דעתי היא סוג של הינע כללי שאנו מופעלים על ידו. אני מניח שהתפתחותה של ה"משאלה התעסוקתית" מתחיל בגיל מאוד צעיר לעיתים אפילו *פעוטות. גורמים רבים משפיעים על התפתחות המשאלה – חלקן קשור בסביבה שבה אנו גדלים חלקן נובע מתכונות מולדות וכמובן חלקן מהאינטראקציות המגוונות ששני אלה מזמנים לנו. מכל מקום יכולות להיות לנו יותר ממשאלה אחת וסביר ששוכנות בכל אחד מאתנו משאלות רבות, שונות זו מזו במהותן, בחשיבותן עבורנו, במידה בה אנו מזוהים אתן וגם במידת ההיכרות שלנו עמן. משאלה – היא קצת כמו קרחון: לפעמים רק קצהו נראה וגלוי לנו. אבל משאלה גם שונה מאוד מקרחון: משום שישנן שכבות ביניים שגלויות לנו רק באופנים חלקיים, ותיתכן גם תנועה על הציר של חשוף לעומת חסוי. ולאורך החיים, ובמיוחד בשנות הילדות והנעורים נוצרות משאלות וחלים בהן שינויים. לעיתים מסיבות שונות ניתקת המשאלה משאר ערוצי החיים באופן שמשבש את הקשר עמה. ברצוני להציג במספר דוגמאות קשיים שמקורם במשאלה ודרך זאת אוכל להמחיש את כוונתי…

"משאלה שהתייבשה" משאלה שנוצרה והתגבשה בשלב כלשהו (מוקדם בדרך כלל) ומהווה חלק מזהותו של האדם באופן לא גמיש. לאחר ש"התקשתה" והפכה לחומר לא גמיש היא יכולה להופיע כמעין היגד או אפילו מנטרה שקשה להעריך את משמעותה בהווה… ולעיתים היא כבר נעדרת את הריגוש והעניין שהכילה פעם. לדוגמה משפט שבו פתח נועץ את פגישותינו "אני יודע מגיל חמש שאני הולך להיות…. ".
"משאלה שהתביישה" – זוהי משאלה שלא מצאה דרכה לתודעה או לזהות שלנו משום שלא הסתדרה עם מערכים חברתיים או תרבותיים של חיינו (למשל דמות הנער מהסרט "בילי אליוט"). לעיתים קיימת רתיעה מחשיפת המשאלה הזו בפני עצמנו או בפני אחרים מחמת בושה או קונפליקט שקשה לנו לשאת אותו או אפילו את המחשבה עליו או מסיבות אחרות. דוגמה נוספת, של משאלה כזו שהתביישה היא מכיוון שונה. כאן ההימנעות היא מחשש לכישלון או בוז מהסביבה: בחורה חריפת שכל, בעלת לקות למידה ומגבלת ראיה, אשר פנתה לייעוץ בבחירת כיוון לימודים אך יצרה מבלי משים מכשולים שונים בדרך ללימודים גבוהים. במהלך הייעוץ היא כמעט והצליחה לחסום את הנתיב באמצעות החלטות אחרות, שכביכול אינן קשורות לייעוץ ולהחלטה באיזה כיוון לימודים לפנות.
"משאלה שהתלבשה" (כמו "הרכבה" של שני זני עץ יחד**) לעיתים תכונה או מאפיין בולט מוביל אותנו למשאלה שלבד מההתאמה בהיבט המסוים (לעיתים צר) אינה מתאימה, אינה אפשרית או עלולה לגרום למימוש עצמי חסר. ההרכבה הזו היא חלקית ומאולצת ולכן עלולה שלא "להיקלט". במקרה מעין זה אנו ננסה לבודד את המאפיין/ים אליהם יש משיכה ולבחון באילו עוד עיסוקים הם יכולים להימצא. למשל התכונה ששגורה בפי כולנו "בעל/ת ידיים טובות". תכונה זו יכולה להתבטא בתיקון מכשירים אלקטרוניים, בתחום האומנות והיצירה בתחום הבישול והאפייה (ובוודאי בעוד תחומים רבים). אך האם מי שבולט בידיים טובות מתאים לכל אלה?

דוגמה נוספת : משיכה לנושאים טכניים – זו יכולה להתממש במגוון כמעט אינסופי של עיסוקים והכשרות החל בהתקנת דיבוריות ברכבים, או מצלמות אבטחה במשרדים, עבור במכונאות וכלה בהנדסת אווירונאוטיקה.
"משאלה שהשתבשה" כאן נבחרה דרך או כיוון והחלה צעידה בו, אך משהו מעשי, או רגשי, שיבש את המהלך וגרם להיתקעות בדרך. לעיתים המשאלה יכולה להתאים לאדם ואז יש רק לאשר, לעודד ולתת הכרה בה כבחירה רצויה, לעיתים די בכך כדי שאדם יזהה בעצמו את המכשולים ואת הדרכים להסרתם.

* לפעמים רואים פעוטות מסוימים שמבטאים עניין ומשיכה בולטת לתחום מסוים, מזדהים עם בעלי מקצוע מסוימים,  או מפגינים דפוס התנהלות בולט או עקבי, או רגישות או סקרנות ספציפיים.

** כשבוטניקאי מבקש ליצור הכלאה בין שני זני עצים לכלל עץ אחד הוא מרכיב חלק עליון  של עץ מזן מסוים (למשל כזה שמניב פירות טובים יותר) על חלק תחתון של עץ מזן אחר (למשל כזה שהוא בעל גזע חזק יותר או שורשים שמתאימים יותר לקרקע מסוימת) קוראים לכך פעולת "הרכבה".

בייעוץ אני מנסה דרך אמצעים רבים לעמוד על טיבה של המשאלה ותולדותיה, ובמידה ואני חושב שיש משהו בעל ערך אני מציף אותו בשלב המשוב, מזמין את הנועץ למסע או לחקירה בלשית להבנת הכוחות, המהלך והשיבוש.
ההישג של התהליך הייעוצי אינו תמיד קונקרטי – פעמים רבות הצפת החומר היא החשובה והיא המשחררת תקיעויות. לא תמיד אנחנו יודעים מה הולך לקרות עם מהלך שהחל בתהליך הייעוץ. האחריות של היועץ היא לעזור לנועץ לאסוף את תובנותיו בסוף התהליך, להתארגן מהתהליך – אבל זו לא תמיד המטרה בכל שלבי התהליך. לפעמים, כמו למשל במקרים רבים עם אנשים עם "משאלה שהתייבשה" התהליך עובר דרך ניפוץ וודאויות כדי שמהבלבול תוכל לצמוח דרך חדשה …

הפוסט יעוץ תעסוקתי – דרך המלך ושביל העיזים הופיע ראשון בפסיכולוג קליני בתל אביב - שלמה מגריל

הפוסט בתקשורת: ראיון שנערך איתי ברשת א הופיע ראשון בפסיכולוג קליני בתל אביב - שלמה מגריל

הפוסט מכתבי תודה הופיע ראשון בפסיכולוג קליני בתל אביב - שלמה מגריל

על מנת להמחיש מהי דרך החשיבה והעבודה הפסיכואנליטית אני מביא כאן דוגמה מן ההגות הפסיכואנליטית. אין בקריאה כאן ערך טיפולי ואין צורך להבין את הדברים כאן על מנת ליהנות מטיפול. הבחירה בהגותו של ד.ו. ויניקוט טבעית בעיני מכמה טעמים, ראשית משום שזו הגות מרכזית ובסיסית בתולדות החשיבה הפסיכואנליטית ולעניות דעתי גם רלוונטית למעשה הטיפולי הפסיכו-אנאליטי כפי שהוא מתנהל כיום. שנית משום שבעיני גישה זו מתייחדת בכך שהיא מרגשת לא פחות מאשר מסקרנת, או מאתגרת. ולבסוף, בחרתי בויניקוט משום שעבורי הגותו היא כמעין מגדלור: כלומר בזכות כוחה לשמור על הכיוון כשהדרך אובדת או כשמחשיך סביב. גישתו הבלתי אמצעית לאדם שהוא המטופל מסייעת בדרך כלל להתמצא במפת הדרך ולהיזכר מי אנו, היכן אנו ולאן פנינו…
דונאלד וודס וויניקוט נולד ב- 1896 בפלימות' אנגליה, היה נשוי פעמיים, אך לא זכה לילדים. הוא נפטר בשנת 1971. ויניקוט למד רפואה בתקופת מלחמת העולם הראשונה – שגם קטעה את לימודיו ובמהלכה שירת כחובש בצי. לאחר המלחמה השלים לימודיו והתמחה ברפואת ילדים, עיסוק שהובילו לגלות עניין בהיבטים הרגשיים שבקשר שבין האם לילדה. ויניקוט הוערך כרופא ילדים מחונן וכאדם חביב וחם במיוחד. לאורך 40 שנה ניהל את מרפאת הילדים בביה"ח פדינגטון-גרין ואת השקפת עולמו עיצב כאמור לאור עבודתו ותצפיותיו ביחסים שבין אמהות לילדיהן. נושא זה עובר כחוט השני לאורך כל הקריירה שלו כבסיסה של גישתו הפסיכו-אנאליטית. בפנתיאון של הפסיכו-אנאליזה נחשב ויניקוט לאחד האישים החשובים והמשפיעים ביותר, ויש האומרים שהוא שני במידת השפעתו רק לפרויד ולמלאני קליין. כוכבו של ויניקוט החל לדרוך בשמי הפסיכו-אנאליזה בעיקר משלהי מלחמת העולם השנייה, תקופה בה נדד מוקד העשייה והשיח הפסיכו-אנאליטי מווינה ללונדון. בלונדון נחשב ויניקוט כמוביל וכמייצג של "הקבוצה האמצעית" אשר התגבשה בתקופה בה העמיק הקרע האידיאולוגי והפרסונאלי בחברה הפסיכו-אנאליטית בלונדון: המאבק ניטש אז בין אלו שראו עצמם כממשיכי דרכו של פרויד (בראשות בתו אנה פרויד) לבין הזרם הקלייניאני (אותו הובילה קליין עצמה). הגותו של ויניקוט אמנם ינקה משני מקורות אלה, ובצניעותו מעולם לא חדל לראות עצמו כממשיכם, ואולם מחשבתו, ובמיוחד גישתו האופיינית התפתחה לזרם עצמאי וחדשני. גישתו המרעננת התייחדה לטעמי בשני היבטים חשובים: ראשית התעניינותו בחוויה הסובייקטיבית של האדם: יותר מהבנת מבנה הנפש או מניעיה (הדחפים), ויניקוט התעניין בייחודיותה של החוויה של האדם המסוים עמו עסק. הוא גילה עניין בתופעת היצירתיות בה הוא ראה הישג של ההתפתחות האנושית, ולא רק תופעת לוואי או פתרון סתגלתני כפי שסברו קודמיו. היבט שני שויניקוט הדגיש הוא ההבנה של פסיכולוגיית האדם כתולדה של יחסים. בגישתו זו המשיך ויניקוט את רעיונותיו של פסיכואנליטיקאי בריטי קודם – רונלד פיירבריין הסקוטי שהציע להבין את נפש האדם כחותרת לקשר ולאו דווקא ככזו החותרת לאיזון בין דחפים פנימיים לצרכים חיצוניים כפי שהציע פרויד. ויניקוט שזר הבנה זו לא רק בגישתו הטיפולית אלא בכל גישתו להבנת האדם: :
"there is no such thing as a baby" הוא אמר והתכוון שאין להבין את התינוק, לחקור אותו או לטפל בו כיחידה בפני עצמה. יש להתייחס למערך אם-תינוק כאל יחידה אחת לא ניתנת להפרדה. רעיון זה קיבל ביטוי גם בעבודתו של ויניקוט כמטפל: הוא מתח קווי דמיון בין הקשר 'אם-תינוק', לקשר שבין המטפל למטופל בסיטואציה הפסיכו-אנאליטית ומכאן נובע חלק משמעותי מגישתו הייחודית לעבודה הטיפולית. מתצפיותיו ויניקוט הסיק שלתינוק האנושי כוח התפתחות טבעי, ושאם תסופק לו סביבה מתאימה הוא ילבלב מעצמו. ויניקוט כינה סביבה הולמת כזו סביבה "טובה דיה" (good enough). כלומר שאין צורך בסביבה מושלמת, ובהמשך הקריאה יובן גם מדוע היא אף פוגעת בהתפתחות הטבעית. אך לענייננו כעת חשוב להבין למה הכוונה "סביבה" מה נדרש כדי שסביבה תהיה טובה דיה. מבחינתו של ויניקוט סביבה כזו מבוססת קודם כל על הקשר האנושי. הקשר בין הדמות ההורית לתינוק.

האם הטובה דיה: (the good enough mother) לשיטתו של ויניקוט התינוק יוצא לאוויר העולם עם אשליה של שליטה מוחלטת במציאות, "חוויה אומניפוטנטית-סובייקטיבית". על מנת להמחיש זאת נוכל לדמיין את התינוק התמים חש למשל רעב והנה מוגש לפיו שד מלא חלב, באותו אופן הוא חש עייפות והנה, הוא מונח במיטה מוצעת, וכן הלאה… במצב זה אין לתינוק צורך להתוודע לנוכחות האם (ובהמשך לכך תפיסת הסביבה), והוא משייט לו בעולם במעין הלך רוח נינוח. ויניקוט כינה זאת "going on being" . ואולם, במציאות שאינה מושלמת (אלא רק טובה דיה) לא הכל מסתדר תמיד באופן מדוייק. ישנם תסכולים בלתי נמנעים: לפעמים המזון לא מגיע בדיוק בזמן, המים באמבט טיפה קרים (או חמים) וזה לא נעים לתינוק ברגע הראשון… וכן הלאה. התינוק חווה תסכולים ונאלץ להתחיל להכיר בכך שעליו לעשות התאמות לתיאוריה הבסיסית בדבר היותו אומניפוטנט. ההתפתחות התקינה מאפשרת לו התוודעות הדרגתית אל 'המציאות האובייקטיבית'. אם התסכולים יתאימו ליכולת ולקצב ההסתגלות התינוק יוותר על האומניפוטנציה אך לא ישקע בתחושת 'אימפוטנציה'. אם כן, תהליך זה של התוודעות נרכש דרך סידרה של תסכולים שמקורם בסדרה של כשלים של הסביבה (האם) להתאים בדיוק למשאלותיו. האם הטובה דיה (הסביבה הטובה דיה) מאופיינת בכך שרמת התסכול בה מתפתחת בהתאם לכושר הסיבולת של התינוק, כך שנוצר תהליך מתמשך של התוודעות והסתגלות, מבלי שהתינוק נשמט מ'הלך הרוח הנינוח', מבלי שנפערים קרעים ברצף וביציבות של הקשר אם-תינוק. מנגד, כשהתסכול גדול מדי התינוק חווה תחושה שהמציאות קורעת את שלוותו הנינוחה – את מרחב השיטוט הסתמי שבו מתאפשרת התפתחות נכונה. לקריעה הזו ויניקוט קורא Impingement : המציאות פולשת לעולמו הפנימי, כופה עצמה עליו ומאלצת אותו להסתגל אליה באופן שמכווץ את המרחב הפנימי ומעכב את התפתחות התקינה. אחד ההישגים בהתפתחות התקינה הוא היכולת של התינוק להמשיג את האם כסובייקט: יצור מרגיש ופגיע בדומה לו. עד שהוא משיג יכולת זו, הוא מתייחס אליה כאל חפץ, משתמש בה, לעיתים בגסות ובתוקפנות. ויניקוט מייחס חשיבות מיוחדת ליכולתה של האם לשרוד את התוקפנות הזו בנוכחותה הרגשית, כלומר להצליח להכיל אותה (לא לאפשר אותה) מבלי לאבד את התגובתיות הרגשית החמה כלפי התינוק, כך שהוא לא יחוש שהוא נשמט רגשית.

העצמי הכוזב (false self) : כמו פרויד, גם ויניקוט ראה במתח שבין העולם הפנימי למציאות מקור לקשיים. אך בעוד פרויד ראה את ההישג ההתפתחותי בכיבוש הדחף (כיבוש העולם הפנימי) ו'תירבותו', ויניקוט ראה בדיוק בכך את הסכנה. הוא זיהה את הפתולוגיה בכניעה לתכתיבי המציאות. כניעה שמביאה לזיוף, התנכרות לחוויה העצמית, תחושת ריקנות פנימית ואבדן משמעות. בעיני ויניקוט 'הפרעת העצמי הכוזב' היא תולדה של כשל סביבתי. בכך חתר ויניקוט גם תחת משנתה של מלאני קליין, שכן קליין הניחה את מקורו של הקונפליקט בלחצים אינסטינקטואליים (כלומר בלחצים שמקורם בעולם הפנימי). ויניקוט הסביר את פתולוגיית 'העצמי הכוזב' בעיקר כקושי הסתגלותי לסביבה המוקדמת בה התפתח התינוק: ליתר דיוק הוא הציע להתייחס למאפיינים מאוד ייחודיים בקשר אם-תינוק: ויניקוט לא כיוון דווקא לביטויים טריוויאליים של הזנחה בסיסית בטיפול בילד. הוא שם את הדגש על האופן המיוחד שבו מגיב ההורה לחווייתו הייחודית של התינוק. אפשר אולי להגדיר זאת כתחושת נוכחות מאוד מסוימת שצריך שתהיה לתינוק ולהורה זה כלפי זה. תחושה שמבחינת ויניקוט אם היא יציבה ורציפה דיה, תיווצר אצל התינוק חוויית המרחב הנפשי הבטוח, הסביבה הרגשית המאפשרת התפתחות נפשית תקינה.

תופעות מעבר ואובייקט מעבר – ויניקוט הגדיר את המרחב האומניפוטנטי-סובייקטיבי ואת המרחב המציאותי-אובייקטיבי כזוויות התבוננות שאנו נעים בניהן כל חיינו. חופש התנועה בניהן חיוני לתינוק המתפתח כמו גם לאדם המבוגר. מכאן שההתפתחות של תפיסת מציאות אובייקטיבית אינה מחליפה ואינה מבטלת את נוכחותו של המרחב האומניפוטנטי-סובייקטיבי. מרחב זה נותר נקודת חיבור לעולם הפנימי היצירתי והעשירלנו. למעשה אדם שקורס לצד המציאותי-אובייקטיבי בלבד יתאפיין ב'עצמי כוזב' דומיננטי מדי. תופעות מעבר ואובייקטים של מעבר מתייחסים למרחב הביניים שויניקוט זיהה בתצפיותיו בפעוטות הנמצאים בשלב הגיבוש של היכולת לתפיסת מציאות אובייקטיבית. תופעות מעבר הן מטבען פרדוקסאליות: למשל הדובון, שהפעוט מייחס לו משמעות רגשית עמוקה למרות שהוא יודע שזהו חפץ. ויניקוט סבר שזו מעין דרך עצמית של הפעוט לרכך ולהקהות את כאב ההתפכחות. בתחילה תבע ויניקוט את המושג בהקשר של ההתפתחות המוקדמת בלבד ומכאן אולי השם תופעות זמניות של תקופת המעבר. ואולם, בשלבים מאוחרים יותר זיהה ויניקוט את המשכן של תופעות אלה בביטויים משמעותיים מעולמו של האדם הבוגר. תופעות כמו פנטזיה, חלימה בהקיץ, אומנות, יצירה, משחק. כל אלה מגלמות בתוכן נכונות לוותר על האובייקטיבי ולהכניס מימד אשלייתי, שאינו ניגף ולא קורס למול ההבנה שאנו נמצאים באזור דמדומים: למעשה אלו הם ביטויים לכך שאנו משמרים מרחב פנימי בהתייחסותנו למציאות. מרחב משחקי. וראוי להזכיר – ויניקוט סבר שמרחב משחקי כזה אינו רק שלב התפתחותי חולף ואינו רק נתיב מעבר בין הסובייקטיבי לאובייקטיבי אצל האדם הבוגר, זהו הלך רוח בפני עצמו. הלך רוח הממלא חלק נכבד מעולמנו הנפשי לאורך כל חיינו, ומרכזי גם בכל הקשור בעבודה הטיפולית…

הערה טכנית: סיכום זה אינו מקיף נושאים כבדי משמעות במשנתו של ויניקוט, במיוחד נושאים הקשורים בטכניקה הטיפולית האופיינית לו. בחרתי להציג כאן את הנושאים שאני מבין כעיקריים בלבד בהגותו וכך מומלץ להתייחס לתקציר זה.

מקורות מומלצים בעברית :
ויניקוט – משחק ומציאות, כולל הקדמה מעמיקה מאת רענן קולקה
ויניקוט – הכל מתחיל בבית
סטיבן מיטצ'ל ומרגרט בלאק – פרויד ומעבר לו

הפוסט ד.ו. ויניקוט הופיע ראשון בפסיכולוג קליני בתל אביב - שלמה מגריל