לתיאום פגישת היכרות 054-6351251 magrils@gmail.com

טיפ להורות על קצה המזלג – האם יש דבר כזה?

הנה ניסוי מחשבתי: נסו לבחור מדד אחד. אחד בלבד. באמצעותו ניתן לנבא כמה שעות ביום צופה ילד (כל ילד, בכל גיל) בטלביזיה בממוצע. (ניתן ומומלץ לנסות בבית לפני שממשיכים לקרוא).

באיזה מדד בחרתם? כשלעצמי, אני מניח שהייתי בוחר במדד 'מספר השעות הממוצע ביום בו צופים הוריו בטלביזיה'.

העיקרון המסתתר מאחורי הדברים הוא שילדים מפנימים את תפיסת עולמם של המבוגרים. אגיד זאת שוב, בדרך אחרת: תמונת העולם שלנו במונחים של ערכים – מה טוב ומה לא, מה יפה ומה לא, מה ראוי ומה בזוי, כיצד יש לנהוג ומה לעולם לא נעשה, כל אלה נקבעים במידה רבה מאוד, במידה רבה ממה שרובנו נוטים לשער, ממה שראינו בבית בשלבים מוקדמים של חיינו. ניתן לקחת את מדד הטלביזיה כמעט לכל תחום ונושא. לפני שתזעקו "אבל"… יש להגיד: אין זה מדד מדויק, ויש הבדלים. זה מפני שלכולנו אישיות וטמפרמנט מורכב ושונה ושמתקיים בנו דיאלוג עם המודל שהופנם. זה גם מפני שאנו חשופים למודלים נוספים, לעיתים סותרים ומתנגשים, מהם אנו יוצרים את השקפות עולמנו, או נכון יותר – המהווים את חומרי הגלם של השקפת עולמנו. וכמובן שיש עוד גורמים שמשפיעים על הדיאלוג שלנו עם חומרי הגלם. (לא נרחיב מעבר לכך כאן). ולאחר שהדברים נאמרו, עדיין אני משער שחוויות ילדותנו מהדמויות המשמעותיות הן אולי המדד היחיד הדומיננטי ביותר בהשפעה על דרכנו. על מי שאנחנו.  אפילו במקרים בהם נראה אדם שבחר בדרך הפוכה לזו של הוריו, נוכל לגלות שגם אם הלך ב'דרך מלך' אחרת  (לעיתים קרובות, ולא במקרה, דומה מאוד אך הפוכה), הרי שגם אז, אם נעשה 'זומינג אין' על אורחות חייו כפי שמתבטאים ומשתקפים בשבילים הצדדיים יותר של התנהלותו, נמצא לא מעט דימיון… (הקורא מוזמן לבחון זאת בעצמו).

מה ניתן להסיק מכך: ראשית שילדים אינם לומדים רק מה שאנו אומרים להם, או מה שאנו בוחרים במודע להפנות אליהם. נראה יותר נכון לומר שהם מפנימים אותנו הרבה יותר מאשר את מה שאנחנו אומרים או רוצים שיפנימו. ולכן משקלם של הלבטים אם לומר כך או אחרת והניסיונות לשנן לעצמנו/להם משפטים כדי שיועברו בדיוק כמו שקראנו, נאמר לנו…. הם ככל הנראה בעלי משקל לא כל כך משמעותי. ועדיפה על פניהם פתיחות ונוכחות בחוויה העכשווית.

לעיתים קרובות אני קורא 'מדריכי עשה ואל תעשה להורה הנבוך'. זה מופיע באתרים ובספרים. ובדרך כלל מוצעת שם תשובה לכל שאלה ב'כן' ו'לא' ו'לעולם לא', לעתים בליווי מחקר כזה או אחר. אני מבקש להציע גם כן משהו – לא לקחת הצעות מן המדף (חוץ מזו, כמובן). כפי שתבע פעם פרשן כדורסל בביטוי הגאוני (לטעמי): "לא להביא את השריקה מהבית". הכי נכון, (ככל שאפשר) זה להיות פתוח וער וקשוב לילד הזה, ברגע הזה, בנסיבות הללו ובמפגש הזה עם האדם שהוא 'אני' כפי שאני עכשיו.

בעת שכתבתי שורות אלה עלו בדעתי רעיונותיו של צ'ואנג-טסה החכם הסיני בן המאה השלישית לפנה"ס בדבר "הידיעה שאינה יודעת" הוא התכוון לידיעה הטבעית שלנו. הידיעה שלא נלמדת ולא מאורגנת במילים. ה'אנחנו' לפני שקלקלו אותנו עם ה'ידיעה' והמילים. בחרתי לצטט מתוך הספר "קולות האדמה" (בו איגד ותרגם יואל הופמן מתוך כתביו צ'ואנג טסה):

"כשסבלה שי-שי היפהפיה מצרבת, הייתה מזעיפה פניה אל אנשי הכפר.

ראתה שכנתה עד כמה יפה היא שי-שי, חזרה לביתה והייתה גם היא

טופחת על חזה ומזעיפה פניה אל אנשי הכפר. כשראו אותה עשירי הכפר,

נעלו את שער ביתם ולא העזו לצאת החוצה. כשראו אותה העניים, מיד

אחזו בנשיהם ובילדיהם, נשאו רגליהם וברחו. אותה אישה אמנם ידעה

שפנים זעופות יכולות להיות יפות, אך היא לא ידעה מהו מקור יופיין של

הפנים הזעופות".[1]

[1] יואל הופמן, "קולות האדמה" מודן, ע"מ 69.