לתיאום פגישת היכרות 054-6351251 magrils@gmail.com

הקוסקוס כמשל לעקרון הלא מודע של פרויד

לפני כמאה ועשרים שנה הגה זיגמונד פרויד את הרעיון המהפכני על פיו יש בנפשנו חלקים שאינם נגישים לנו. הרעיון היה כה מהפכני עד שכיום קשה לנו אפילו לדמיין את עצמנו מבלי להניח את קיומו של אלמנט זה בנפשנו. אף על פי כן, אנו מתקשים להבין כיצד הוא פועל, מתקשים להבין מדוע אנו זקוקים לו, ומעל לכל – אנו מתקשים לעכל חלק ממופעיו, ומופתעים כל אימת שהם פוקדים אותנו.

במאמר זה אני מנסה להסביר בפשטות כיצד פועל המנגנון של ה'לא מודע' שהציע פרויד. לצורך המחשת הרעיון אשתמש בדימוי מעולם הבישול: מכשיר הקוסקוסייר – המכשיר המשמש להכנת קוסקוס.

הקוסקוסייר הוא סיר שמורכב משני חלקים: בחלקו התחתון של הסיר מבשלים מרק ועל חלקו העליון מרכיבים כלי נוסף, מחורר בתחתיתו, ובתוכו מניחים גרגירי סולת שנחלטים באדי המרק והופכים לקוסקוס.

לצורך ההמחשה נתייחס אל הלא מודע כאל המרק המהביל המתבשל בחלקו התחתון של הקוסקוסייר (הלא הוא מבנה האישיות שלנו). שם בתחתית נפשנו משכשכים להם בתוך נוזל מבעבע רכיבי אישיותנו הראשוניים – מאפיינים מולדים כמו טמפרמנט, סקרנות, עוז, קינאה – את תפקידם במחזה ישחקו הירקות שבמרק. אליהם אנו מוסיפים לאט לאט תבלינים – הלא הם התנסויות וחוויות חיינו, אותן אנו אוספים במפגשינו עם העולם למן ראשית חיינו. בתהליך הבישול מתערבבים אלה באלה לבלי הכר, והופכים יחד למרק עשיר, רב טעמים וניחוחות. נפשו של כל אחד מאיתנו היא מרק יחיד ומיוחד במינו שכמוהו אין לאף אחד. זהו הלא מודע – ומיד נראה כיצד הוא מהווה בסיס ומקור לעולמנו המודע.

המרק הוא, כאמור, ה'לא מודע' – כלומר שהוא אינו נגיש לתודעתנו. הוא נטול מילים, חסר מובן ופשר. לכן במחזה שלנו גם הסועד לא יטעם ממנו. הסועד יזכה לטעום רק קוסקוס. קוסקוס טהור, ללא חלקיקי ירק ופירורי תבלין. ובכל זאת, מועשר ברכיבי הטעם והריח שמקורם במרק הייחודי שלו.

כעת מגיע הטבח (הקורא רשאי לבחור לעצמו דמות לתפקיד הטבח). הטבח מרכיב על סיר המרק את חלקו העליון – ומניח בו גרגרי סולת לבנים. גרגרים קשים, חסרי צבע, טעם וריח. "דף חלק". זהו החלק המודע. עכשיו תודלק הלהבה מתחת לסיר – את תפקיד הלהבה תמלא (בכישרון רב) האנרגיה הנפשית שלנו – היצרים והדחפים המניעים אותנו לחיות, להתפתח ולשגשג, אך גם לכעוס, לשנוא ולהשמיד – הלהבה היא המניעה את כל המנגנון. בלעדיה לא יהיה לנו קוסקוס!!! הלהבה מחממת את הסיר מבשלת את הירקות ומפרקת אותם לתוך הנוזל. הלהבה מרתיחה את המרק ונוצר לחץ בתוך הסיר. כעת עולים ממנו אדים – נושאים עימם את ניחוחות וטעמיי הלא מודע אל גרגרי הסולת חסרי האישיות – ממלאים אותם לחות וחיים, טעמים ואופי, והופכים אותם אפשריים לעיכול. כלומר נגישים לתודעה. המסננת עליה מונח הקוסקוס – גם לה יש תפקיד בנפשנו – המסננת הזו היא הצנזור. היא הרכיב המבטיח שחומרים שלא עברו פירוק כהלכה לא יעברו את סף המודע – כלומר לא יעברו אל הקוסקוס. כך נוצרת מודעות שהיא עשירה בטעמי הלא מודע, מבלי שהיא באה במגע ישיר עם התכנים הראשוניים – הלא מבושלים, לא מפורקים, לא מילוליים, לא נגישים של עולמנו הלא מודע.

וכשהכל עובד טוב – הקוסקוס רך, חמים, ריחני וטעים. אנו יכולים לבוא עמו במגע, והוא מזין אותנו. אך מה קורה אם הסיר אינו מורכב כהלכה? מכה קלה בדופן גורמת לרווח בין שני חלקיו, או שמסיבות שונות הלהבה גבוהה מדי – אי שקט, מתח נפשי, טמפרמנט מוגזם – כל אלה גורמים לעלייה של הלחץ בנפשנו – יוצרים קיטור המאיים להתפרץ? במקרים מעין אלה, הקיטור בורח משולי הסיר. פורץ בסילון לא מבוקר, שורק בקול מבעית, לוהט ומאיים לשרוף. הקיטור הזה אינו מזין את הקוסקוס. במשל שלנו – זהו הסימפטום – אותו ביטוי לא מבוקר של חומר לא מודע בנפשנו שלוחץ החוצה בכוח – מבקש לעלות למודע, אך אינו בשל דיו ואינו יכול לעבור במסננת – הוא קשה מידי לעיכול. הסימפטום מתבטא באופן לא נשלט, לא ברור, לא קשור, לא נגיש. מוזר, ועל פי רוב סוער. במקרים חמורים גם המרק עצמו עלול לגלוש החוצה, ובמקרים קיצוניים (לא עלינו) גם ירקות יעופו ויעטרו את החרסינות בכל המטבח… מפחיד. אך יש לזכור – תופעות אלה הן הרע במיעוטו, שכן הן מונעות אירוע חמור בהרבה – פיצוץ במטבח ('אי ספיקה' נפשית – התמוטטות).

עד כאן משל הקוסקוסייר. (בתאבון)

וכיצד הציע פרויד להתייחס ל'לא מודע'? פרויד, שהיה ארכאולוג חובב, הציע להתייחס אל ה'לא מודע' כפי שמתייחס ארכאולוג לממצאיו: בעדינות ובזהירות, להסיר שכבה אחר שכבה, בחרדת קודש להבריש ולסלק פירורי חול וזמן ולחשוף רסיסים של חיים. ואז, כשלפניו רק שברי חרס בודדים, וכשהוא חמוש בידע היסטורי הארכאולוג מפעיל את דמיונו. ובאמצעותו הוא בונה תמונה. יוצר דימוי. דימוי של כד, דימוי של חדר מגורים, דימוי של חדר רחצה, דימוי של מטבח, דימוי של רחוב, דימוי של עיר. אבל הוא לא עוצר בכך: הוא מדמיין על סמך ממצאיו גם את חיי הקהילה, המנהגים, ואולי אירועים היסטוריים דרמטיים, ואפילו רמז להלוך רוח בנפשו של אדם אחד, יחיד, ברגע מיוחד, בדיוק כאן, לפני מאות ואלפי שנים. ואז, חמוש בכל אלה, יכול הארכאולוג לשוב לתקופתו ולהביא עמו אל מציאות חייו עושר ומשמעות שככל הנראה לא היו בהישג ידו קודם לכן. כך מציע לנו פרויד לגשת לעולם הלא מודע.

זהו, על רגל אחת, המודל המוקדם של פרויד למבנה האישיות – המודל הנקרא 'המודל הטופוגראפי' על שום השכבות שבו. מאוחר יותר הציע פרויד מודל נוסף הנקרא 'המודל הסטרוקטוראלי' (המבני) המאפשר התייחסות לשלושת המבנים 'איד' 'אגו' ו'סופר-אגו'. על כך אכתוב במשל אחר…